בבוקר לח בשנת תש"י (1949), נולד לאב סרבי ואם קרואטית, בחווה קטנה באידיאנה, ילדון חביב: גרגוריו צ'ארלס פופוביץ'.

לאחר 4 שנים ב- "United States Air Force Academy", אותן סיים עם תואר בלימודי 'ברית המועצות' ותואר הקלע המוביל של קבוצת הקולג' שלו, בחר פופוביץ' להתגייס לחיל האוויר האמריקאי  ובמהלך 5 שנות שירות, הספיק פופוביץ' להוביל את נבחרת צבא ארצות הברית לתארים, להפוך לקפטן הנבחרת ולבסוף, לקבל זימון לאימוני נבחרת ארה"ב.

גרג בחר לחזור לאוניברסיטה שלו, ולשמש במשך שש שנים כעוזר המאמן תחת האנק אייגן, שיום אחד יהפוך לעוזרו בס"א.

תוך כדי עבודתו כעוזר מאמן באקדמיית חיל האוויר, פופביץ' קיבל את ה-M.A שלו בחינוך גופני ומדעי הספורט באוניברסיטת דנבר.

ב-1979, מונה פופוביץ' לראשונה למאמן ראשי. המאמן הראשי של אוניברסיטת פומונה.

במהלך השנים, רכש גרג קשרי חברות אם לא אחר מאשר לארי בראון, מאמן קנטקי הגדולה. בעונת 1984-5 היה פופביץ' עוזר מאמן מתנדב בקנטקי, על מנת לחזור בשנה הבאה לפומונה, ליישם את שלמד ואז, ב-1988 לשבור סוף-סוף את תקרת הזכוכית ולהפוך לעוזר מאמן בסן אנטוניו בין השנים 1988-1992.

אח"כ, עבר פופוביץ' לגולדן סטייט על מנת להיות עוזר המאמן שם במשך שנתיים, כשב-1994, בגיל 45, הוא קיבל את המשרה הראשית הראשונה שלו ב-NBA, ג'נרל מנג'ר של הספרס.

מהלכו הראשון כג'נרל מנג'ר, היה להחתים את אייברי ג'ונסון להיות רכז הקבוצה. עוד אחד ממהלכיו הראשונים היה העברתו של דניס רודמן לשיקאגו בולס תמורת הגבוה האלמוני וויל פרדיו.

ב-1996, קודם גרג פופוביץ' לעמדת המאמן הראשי, בה הוא עשה ועושה ניסים ונפלאות עד ימינו אנו.

כמה מהניסים הגדולים של פופ: ברוס בואן, סטפן ג'קסון, מאנו ג'ינובילי, כל הספסל העכשווי של הספרס והעובדה שהוא עומד לקחת אליפות חמישית בשש עשרה שנים כאשר שחקנו המוביל מעולם לא הראה יכולת לשנות את מבע פניו.

ועכשיו, לעניינו.

לפני משחק מספר 5, בו פופוביץ' וקבוצת הגופות שלו ניצחו בפער לא מתקבל על הדעת (הנה מה שאמר על המשחק דור בלוך), אמרתי בתגובות את הדברים הבאים:

"אם ס"א תפסיד היום, בביתה, אצא סופית מהמעגל הסוגדים לפופוביץ' ואכתוב פוסט חגיגי/דיכאוני שמסביר למה אין לו את זה במאני טיים, לפחות לא בשנים האחרונות.
בבקשה, בבקשה, שיוכיח לי היום אחרת."

ובכן, לא חשבתם שאדבר כך על המאמן המוערך בליגה מבלי להסביר את עצמי, נכון?

נתחיל מהדבר שעומד לנגד עיניי כל הזמן: קשה עד בלתי אפשרי להעריך תרומה של מאמן. יעידו על כך פרנק ווגל וסקוט ברוקס, שהיו על ראש האולימפוס של המדיה, וירדו, הראשון לאחרונה והשני קצת פחות לאחרונה, לתחתית השאול. יעיד על כך גם ג'ורג' קארל, שזכה בתואר מאמן העונה רק כדי לקבל כמה ימים אחר כך את מכתב הפיטורים. יעיד על כך, ובהתלהבות יתר, אריק ספולסטרה שמאמן כבר שנים, ורק לאחרונה החלה המדיה לכבד אותו, על אף שאם ישאלו את סובביו, את העבודה שהוא עושה עכשיו הוא עשה גם לפני שנתיים.

אי לכך, אסור לנו, בתור כתבים ובתור אוהדים, ללכת עם דעת הרוב בנושא הזה, פשוט בגלל שדעת הרוב הוכיחה את עצמה כטועה.

האם זה אומר שבהכרח כל מה שכתוב בעיתון שגוי, וההפך הוא הנכון? בוודאי שלא, אבל זה כן אומר שלפני שנאמר בהחלטיות כי מאמן כלשהו הוא טוב או נורא ואיום, עלינו לבדוק זאת בעצמנו.

במשחק מספר 4, ניצחה אוקלוהומה בתוצאה 105-92 במשחק בו הכל הולך. כששחקן אחד נותן תצוגה, זה בגלל שהיה לו יום טוב. כשקבוצה פועלת כמו מכונה גרמנית, זה בזכות המאמן. במשחק מספר 4, עם כל המוזרות שבעניין, סקוטי ברוקס ניצח את פופוביץ' בנוקאאוט טוטאלי.

במה זה התבטא?

נתחיל, כצפוי, מן ההתחלה. על אף שלמשחק זה, בניגוד למשחק מספר 3, הגיע פופוביץ' בידיעה שאיבקה יהיה בצבע על מנת לנטרל את החדירות, כלומר, את פארקר, פופוביץ' לא ביצע שום התאמה. הווה אומר, הוא פתח בחמישייה הרגילה, אותה החמישייה ש-OKC כל כך מותאמת אליה, ושנותנת לאיבקה את האפשרות לעמוד בצבע.

גם לאחר שראה את פארקר מתוסכל על ידי הענק הקונגולזי/ספרדי, לא עשה פופוביץ' דבר בנידון, מלבד להשאיר אותו במגרש במשך 85% מהמחצית הראשונה, ולתת לג'ינובילי ודיאו להחטיא את נפשם מהשלוש.

לאחר שני רבעים וחצי, החליט פופוביץ' הנואש לעשות פאוור מוב נגד ברוקס הצעיר והתמים. פופוביץ' הוציא את כל כוכביו והכניס את הסקנד יוניט שלו, במטרה שברוקס יוציא את דוראנט, איבקה ובמיוחד ווסטברוק, והסקנד יוניט העדיף שלו יצליח לעשות את הקאמבק.

את מה שציפה לפופוביץ', לא הוא, ובטח לא אני, יכולנו לנחש. משום מקום, החליף את ברוקס הרגיל חייזר ממאדים, שראה את ניהול המשחק של פופוביץ' באותו משחק והחליט על פיו, שהוא מחליט על הקצב. הוא עשה כמה החלטות אמיצות, כגון הרכב של ווסטברוק-פישר-לאמב-דוראנט-אדאמס שעבד מצוין, ובגדול, הראה שכל עוד ההפרש הוא לא 30 לפחות, אין לו שום סיבה לקפל את הכוכבים לפני הרבע האחרון. שחקני ס"א, שנראה כאילו מושפעים באופן ישיר ממצב רוחו של מאמנם, נראו חסרי אונים מול הנוקאאוט שחטף מאמנם מהטירון של אוקלוהומה.

לאחר שראיתי את תצוגת האימון במשחק שלוש, ואת ההחלטות הנוראיות בדקה האחרונה של אותו משחק 6 מקולל (אותן תוכלו לראות למטה), לא היה לי ספק, וגם לפופוביץ' לא היה, שאם הוא לא ייתן הצהרת כוונות משמעותית במשחק הבא, הסיפור אבוד.

http://youtu.be/Ryoq48dZHZ8

למשחק הגיע פופוביץ' כאשר כולם משערים שהוא יבחר באחת משלוש האופציות הבאות:

• הפגנת ביטחון בספליטר, והשארתו בחמישייה.
• מעבר לסמול בול עם מאנו ג'ינובילי כסמול פורוורד.
• פתיחת הצבע באמצעות הכנסת בוריס דיאו לחמישייה.

גרג פופוביץ', המנוסה יותר מכל אחד בפלייאוף, או סביב הפלייאוף הזה, יודע שאם כבר שנוי, אז מחוף אל חוף. הוא הניח מראש, שברוקס הכין את קבוצתו לכל אחת מהטקטיקות האלו. לכן, החליט פופוביץ' לשבור את הכללים, ולפתוח בחמישייה עם מאט בונר. כן, אותו אחד ששיחק עד המשחק הזה 77 דקות פלייאוף וקלע בסה"כ 16 נקודות  ב-16 משחקים בהם שותף.

זה לא שבונר היה כה משמעותי במשחק. בסופו של דבר, בונר שיחק הבוקר רק 17 דקות, בהן, למעט בלוק בודד לא השאיר שום תרומה סטטיסטית במשחק. בונר היה חשוב משתי סיבות. קודם כל, הוא פתח את הקשת יפה מאוד בעזרת האיום התמידי של מעבר לקשת; הרי בונר הוא אחד הקלעים הטובים בליגה. הסיבה השנייה, היא בקרב המאמנים. מהרגע בו ראו את החמישיות, כאשר ברוקס נתפס עם המכנסיים למטה, היה ברור שאוקלוהומה אבודה. במשך רבע אחד, הת'אנדר ניצלו יפה את היתרון היחסי שלהם בהתקפה, וסיימו בשוויון 32 את הרבע. מהרבע הבא, ברוקס כבר לא הצליח להסתיר את חוסר האונים שלו, והקבוצה הושפעה מהמצב.

במשך המשחק, ראינו איך כל מאמן תופס בטבעיות את הפינה שלו. מצד אחד, ברוקס חזר לקבעונות ולהרכבים המשעממים שלו. שוב לאמב מתייבש על הספסל, שוב ווסטברוק וג'קסון כמעט לא משחקים במקביל, שוב קוליסון מקבל דקות מבלי מטרה ממשית, ופרקינס מקבל דקות ארוכות במקום אדאמס. הכי נורא הוא, שדוראנט חזר לחרוך את הפרקט, היום עם 38 דקות. למה בס"א לאונרד שיחק הכי הרבה עם 32 דקות, ובאוקלוהומה, שמחזיקה בקארון באטלר, ת'אבו ספולושה, ג'רמי לאמב, סרג' איבקה, ניק קוליסון, אנדרה רוברסון ופרי ג'ונס, פורוורדים טובים אחד-אחד, לא הצליחו לחבר יותר מ-10 דקות ללא דוראנט באחת מעמדות הפורוורד?

בצד השני, קונצרט של פופוביץ'. הולך למילס גרין וג'ינובילי מבחוץ? תפדאלו! זירקו משם 8 פעמים במחצית אחת (ותקלעו באחוזים מדהימים)! נזכרתי שאני אוהב פסטה? יאללה בלינלי, קפוץ למגרש, למי אכפת שהמשחק צמוד וזה ממש לא הזמן להכניס את השחקן ה-11 שלי. ברוקס עבר להרכב של איבקה ואדאמס? עוף החוצה ספילטר, אני רוצה את לאונרד בארבע, ושהם ישנו סגנון!

כל משחקי הכבוד והכוח האלו, הם הדברים שגורמים לפופ לנצח בנוקאאוט כל מאמן שבא מולו. הדוגמא הטובה ביותר, היא לאונרד שומר על ווסטברוק. כבר מהשנייה הראשונה עלה פופוביץ' בהחלטה ברורה: ווסטברוק מסכן אותו יותר מדוראנט. כשאמר לשומר הכי טוב שלו לשמור על ווסטברוק, הוא בעצם אמר מול כל העולם: ראסל ווסטברוק מסכן אותי יותר מאחד משחקני ההתקפה הגדולים בהיסטוריה. כשנתן לגרין לשמור על דוראנט וללאונרד על ראסל, הוא הקטין את שניהם. את הראשון בעזרת פסיכולוגיה, ואת השני בעזרת קוואי לאונרד.

את המחקר שלי עשיתי, והתוצאות הן, 1-0 למדיה בנושא פופוביץ'. הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול, כולל במאני טיים.

אם תשאלו אותי, ס"א תשבור את מחסום הבית ותנצח את המשחק השישי. אחרי שאוקלהומה לא עצרה אותה, אף יריבה מזרחית לא תצליח, וגרג המופלא יחגוג אליפות חמישית.